<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ה:</h2>
וחמץ של נכרי בביתו של ישראל אם קיבל עליו ישראל אחריות הרי הוא חמץ שלו וחייב לבערו ואם לא קיבל אין חייב לבער ואינו עובר בבל יראה, מקשינן האי תנא מהדר אהתירא ומייתי קרא לאיסורא ומשני משום דכתב לך לך תרי זימני והכי פירוש לאו לאיסורא מייתי לה משום דכיון דכתב לך לך תרי זימני לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ומרבה אפילו גוי (שברשות) [שברשותו] ושרוי עמך בחצר, על כרחך האי לא ימצא לא מיירי אלא בחמץ של ישראל דוקא, וה"ק לא ימצא המצוי לך או שהוא שלך או של גוי וקיבל אחריות.
<h2>דף ו.</h2>
איכא דאמרי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ומוקים להא דתניא וחייבת בעיסת ארנונא דברייתא סתמא תניא ארנונא חייבת ולא מפרש בה לא עיסה ולא בהמה, ולישנא קמא מוקי לה בבהמה.
וישראל המוצא חמץ בביתו ביו"ט שאינו יכול לשורפו כופה עליו את הכלי עד לאחר יו"ט שישרפנו.
<h2>דף ו:</h2>
ולאחר שיבדוק מבטל מיד כל החמץ הנשאר בבית שלא מצא ויאמר כל חמירא דאיכא בביתא הדין דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא.
<h2>דף ז:</h2>
וכי מתחיל [ז'.] לבדוק מברך אקב"ו על ביעור חמץ שכל המצות מברך עליהן קודם לעשייתן חוץ מן הטבילה דתנן טבל ועלה בעלייתו מברך על הטבילה וכבר כתבתי פירוש וטעם יפה בזה בהלכות נידה [סימן שכ"ח]. ואיכא דמקשי אהא דטמא לא יברך עד שיטבול והאמרינן בבכורות [כ"ז.] נידה קוצה לה חלה ואין קוצה בלא ברכה, תריץ הא דתנן טבל ועלה וכו' נשנית קודם בימי התנאים [דלא] נהגו העם כר' יהודה בן בתירא דאמר טמא מותר בדברי תורה, והא דאמר רבינא הילכתא נידה קוצה לה חלה בימי האמוראים שכבר הינהגו כר' יהודה בן בתירא [ברכות כ"ב.] ומשנה לא זזה ממקומה.
לילו של ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ולא לאור האבוקה אע"ג דאבוקה להבדלה מצוה מן המובחר דאורו גדול הכא נר עדיף משום דמשוך נהוריה ואורו לפניו [ח'.] ויכול להכניס לחורין ולסדקין [ואבוקה מקטף קטיף ואורה לאחוריה ואין יכול להכניס לחורין ולסדקין] ולבדוק שם. ואם לא בדק בלילה יבדוק ביום, אע"ג דאמרינן אכסדרה לאורה נבדקת, אין בודקין בתוך הבית לאור החמה אלא לאור הנר, דתנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, ומדקתני לאור החמה מכלל דמיירי בבודק ביום דאיכא אור החמה וקתני אין בודקין.
<h2>דף ח.</h2>
כל מקום שמכניסין בו חמץ היינו מקום שנשתמש שם צריך בדיקה, ומקום שאין משתמש שם אין צריך בדיקה היינו חורי הבית וחלונות דגבוהי ולא מישתמשי בהו וגם התחתונים הם הסמוכים לארץ שאין נוח תשמישתן וכן כל המקומות שאין השמש רגיל לילך שם בעומדו מן השלחן והפת בידו, אבל כל מקום שרגיל לילך עם הפת בידו כגון מרתף שרגיל לעמוד בתוך הסעודה ולהביא יין וכן לחדרים ועליות להביא צורכי סעודה צריך בדיקה. וחצר אין צריך בדיקה שהעופות מצויין שם לאכלו.
<h2>דף ט:</h2>
ויכסה את החמץ שבדק, וגם את החמץ ששייר לאכול יכסה ויצניע שלא תבא חולדה או עכבר ויטול מן החמץ ששייר בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו כבתחילה. מדקאמר בפנינו, ש"מ שאין בודקין אלא על דבר ברור כגון שלקח העכבר בפנינו, וכן אם חסר לו ממנין החמץ שהניח. ואם היו [י'.] בדוקין ולקח עכבר ככר ונכנס לאחד מן הבתים ולא ידעינן להאי על, באו שניהם לשאול כאחת מה יעשו מורין להן לבדוק שניהם באו בזה אחר זה שניהם אין צריכין בדיקה בא (כל) אחד מהן לשאול עליו ועל חבירו שניהן אין צריכין בדיקה כר' יוסי ואליבא דר' יוחנן. ספק על העכבר לבית אחד ספק לא על (אין) צריך בדיקה כחכמים. ראוהו נכנס לבית ובדקו ולא אשכח דיו בכך, בדק ואשכח מיד בתחילת בדיקה צריך לגמור ולבדוק את כל הבית דשמא אותו שמצא אינו זה שהכניס אלא אחר הוא. הניח תשע ככרות ומצא עשרה אמרינן התשע שהניח גררום העכברים וצריך בדיקה אחריהם ואילו עשר הניחם אדם כאן. הניחם עשרה ומצא תשע אמרינן נמי העשרה גררום העכברים והתשע אדם אחר היניחם וצריך בדיקה. וכן הניח בזוית זה ומצא בזוית זו לא אמרינן הוא הוא וצריך בדיקה. וככר בשמי קורה צריך סולם להורידו. ובשעת הביעור ישרפנו ביום י"ד. גרסינן בירושלמי [פ"א ה"ד] שעת הביעור ר' בא אמר בשעה ה'.
<h2>דף כא.</h2>
וכל שעה שמותר לישראל לאכול חמץ היינו עד ד' שעות מותר לו למכור חמיצו לגוי אפילו אינו כלה קודם הפסח כבית הלל, דתניא בפרק קמא דשבת [י"ח:] בית שמאי אומרים לא ימכור ישראל חמיצו לנכרי אא"כ כלה קודם הפסח ובית הלל מתירין ואומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור. ומשש שעות ולמעלה של יום י"ד אסור בהנאה ואי מקדש בו את האשה אינה מקודשת, דאמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא שנשרו במים ואף ע"ג דקשין הן ולא מחמצי (הויא) אין חוששין לקידושין לומר שמא עדיין לא נתחמצו וכ"ש בשאר חיטין שאינן קשין אצל חימוץ.
<h2>דף כד:</h2>
וכל איסורין שבתורה [כ"ג:] הותר בהנאה חוץ מחמץ בפסח ושור הנסקל וע"ז ויין נסך ממש ועגלה ערופה וכלאי הכרם. וכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן כגון אם אכל חמץ לוקה דזה דרך הנאתו אבל אם נהנה ממנו בענין אחר שאינו דרך הנאתו אמרינן איסורא איכא מלקות ליכא. וכן אם חלב מבושל או צלי אכל לוקה, אבל אם אכלו חי אינו לוקה ואיסורא איכא דאין דרך בני אדם לאוכלו חי, וכן כולן.
<h2>דף ל.</h2>
וחמץ בפסח אחמירו ביה רבנן בתראי דבין במינו ובין שלא במינו במשהו כרב משום דחמיר איסורא דהוא בבל יראה ובבל ימצא. ולר' אליעזר דאמר [מ"ג.] אין לי אלא חמץ שהוא בעין שהוא בלאו וכרת עירובו מניין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו ואי אכיל ליה חייב מלקות, ואפילו לרבנן דאמרי על עירובו בולא כלום נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא. ואני כבר פירשתי למעלה בזה והארכתי בו [בסי' י']. וחמץ של (נכרי) [ישראל] שהוא בעין [כ"ח.] ועבר עליו הפסח אסור בהנאה וכן חמץ של נכרי שהוא באחריותו של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה, כדתנן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור, ורבא מוקי לה אפילו כר' שמעון וקנסא קניס משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא, וה"מ כי איתיה בעינא, אבל נתערב פסק רבא הילכתא דבין במינו בין שלב"מ נתערב דמותר כר' שמעון דלא קניס כי נתערב, וה"מ דלא קניס כי ניתערב מאליו, אבל ניתערב בידים לבטולי לאיסור אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה. והיכא דנתערב או ערביה איהו לפני הפסח אסור לשהוייה עד לאחר הפסח ואי משהי ליה עבר כדתנן [מ"ב.] ואילו עוברין בפסח כותח הבבלי וזיתים המצרי ושכר המדי וחומץ האדומי וכולן עירובי חמץ הן ועובר עליהן הילכך לאחר הפסח נמי אסור. וכי קניס ר"ש [ל'.] היכא דאיתיה בעיניה אבל ע"י תערובות לא, ואזדא רבא לטעמיה וכו' עד פוקי אייתו לן חמירא דבני חילא שהיו יהודים אופין לחיילות של מלך לאחר הפסח, ועל כרחך בשאור שעבר עליו הפסח אפו לה דאי לא במאי מחמצי לה, ואמר רב נחמן כיון שהשאור האסור מעורב בעיסה אייתו לן ונאכל אף ע"ג שאותן שהיו בביתם עברו בבל יראה ובבל ימצא והוי חמיצו של ישראל שעבר עליו הפסח, אלמא כי מערב לא קניס, ואע"פ שעירבו בידי גוים לאו לצורך עצמו עירביה אלא לצורך גוים. וכבר אירע מעשה בוורמשא ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרים של שכר וזה שבישל עתה היה רביעי לו או חמישי והתיר לו רבינו יעקב בן רבינו ר' יצחק להניחו עד לאחר הפסח ולמוכרו, ונחלקו עליו חכמי דורו, וטעם שלו מהא דאמר כי קניס ר' שמעון היכא דאיתיה בעיניה אבל ליתיה בעיניה לא. ואלמלא שאין משיבין את הארי לאחר מיתה הייתי תמיה על דבריו האיך אמר פה קדוש דבר זה, דהכא כיון דשמרים דחמץ הוו והעמיד בהן את הדבש כאלו בעיניה הוא החמץ, כדאמ[רינן] בפרק [ב'] דע"ז [ל"ה.] א"כ למה [לא] אסרוה בהנאה משום דליתא לאיסורא בעין דהא (מודים רבנן) [מורייס לרבנן] דלא אסרוה בהנאה מאי טעמא לאו משום דליתא לאיסורא בעין אמרי התם כיון דאוקמי איסורא הוא דקא מוקמי ליה חשוב איסורא כמאן דאיתיה בעיניה, אלמא הקיבה שמעמיד בה הוי כאלו הוא בעין, ה"נ השמרים שמחמיץ בהן הוו כאלו הן בעין ועובר. ואמרינן נמי [חולין ו'] שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטלי והוו כאלו הן בעין ועובר. (ואמרינן) [והא דאמרינן] נמי לר' שמעון דלא קניס כי מערב, היינו בעבר ושהה חמץ ולאחר הפסח נתערב, אבל נתערב לפני הפסח מי שרי ר' שמעון שישהא אותו עד לאחר הפסח, מי לית ליה לר' שמעון מתני' דאלו עוברין דא"כ ליפלוג עלה אלא מדלא פליג ש"מ דברי הכל הוא. וגרסינן בירושלמי בפרק כל שעה [בסופו] ר' שמואל בר רב יצחק הוה ליה ההוא יין קוסס והב בגויה שעורין בגין דיחמע שאל לר' אמי אמר ליה צריך אתה לבער, אלמא לא משהינן חמץ מעורב. ומצאתי נמי במס' שביעית [סוף פ"ז] דשמן של שביעית שנתערב בשמן של ששית והגיע זמן הביעור חייב לבער כולו דשביעית אוסרת בכל שהוא במינה, אלמא מעורב לא מצי משהי. ואני הארכתי בזה בראש זה הספר בסימן ח'.
<h2>דף ל:</h2>
א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו א"ל פרזלייהו בנורא וקתייהו בטינא ומקלף ליה לטינא ומעייל לקתייהו ברותחין (כדאמ'). ובשילהי ע"ז [ע"ו.] אמרינן השפוד והאסכלא והסכין של גוים מלבנן באור, ורמינן עלה מתניתין דקדשים השפוד והאסכלא שבישל בהן בשר קודש (והבילוע) [והבליע] למחר מגעילין ברותחין למחר קודם שבישל עליהם בשר קודש אלמא לא בעינן ליבון להפליט האיסור, ומשני התם דבר איסור כגון נבילה וטריפה בלע הלכך בעי ליבון הכא בקודש התירא בלע כי בעת בלעו לא היה (ה)נותר וסגי בהגעלה, ומקשינן אי בהגעלה לא מפליט לגמרי סוף סוף כי קא מבשל [למחר] לאחר הגעלה בשר קודש בהן מפליט שפוד איסור נותר שבו ואוסר הבשר, ותירץ רב אשי כי קא מפליט ליתיה לאיסורא בעין הלכך סגי בהגעלה דאפילו יפלוט קצת לית לן בה דהא ליתא לפליטתו בעין. וקשיא לן לענין סכינין בפסח ושפודין ואסכלא נמי דקא בלעי התירא לימא רב אשי תיסגי בהגעלה ואמאי אמר הכא פרזלייהו בנורא. (וכי) [תריץ דכי] שמעה להא אתקפתא דשילהי ע"ז ולא מצי לתרוצי אלא בהכי דהתירא בלע (הכא וסגי) [ולהכי סגי] בהגעלה הדר ביה מהא דאמר(י') בפסחים פרזלייהו בנורא ופסק הלכתא אידי ואידי פרזלא וקתא בכלי ראשון ברותחין דסגי בהגעלה דהתירא בלעי. ויש שאומרים דרב אשי תרווייהו בעי בסכין דפסח ליבון והגעלה. ולא נהירא דאי ליבון מפליט לגמרי הגעלה למה ואי לא מפליט לגמרי אלא בתרווייהו א"כ בסכין של גוים שפוד ואסכלא ליבעו תרווייהו ואנן ליבון לחודא תנן בהו, ובתוספתא [פ"ט דע"ז] שנויין בפירוש השפודין והסכינין והאסכלא.
וכוסות וכפות של כסף המושכנים מן הגוים אצל יהודים צריך להגעילן בשפיכת רותחין עליהן בין בפסח בין בשאר ימות השנה לפי שרגילין הגוים פעמים שמביאין להן בכוסות של כסף פלפלין מבושלין לטבל בשר או דגים.
וכלי חרס אין מוטהר לפסח לא בהגעלה ברותחין ולא בחזרתו לכבשן, שהרי אמרה תורה וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לו תקנה אלא שבירה שאין בולעו יוצא מדפנו לעולם אבל יכול להצניען עד לאחר הפסח ולעשות בהן אפילו מאכל (מינן) [ממינו] ולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור ואוסר משום חמץ שעבר עליו הפסח וכ"ש שלא במינו שרי כיון דהאיסור בלוע בו ואינו נראה ואינו מצוי אינו עובר בהצנעתו בבל יראה ובבל ימצא. ולא דמי לחמץ שנתערב דאסור דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר אבל בלוע אינו נראה ומצוי. ומיהו צריך להדיח הקדירות כשמצניען שלא ישאר מן החמץ כלום שלא יהא נראה. וכן לקערות של עץ וכפות וכוסות וכלי מתכות שאינו צריך להשתמש בהן בפסח כולן בעו הדחה ועיון שלא ישאר עליהן חמץ חוץ ופנים שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא. ואי בעי לאשתמושי בהו לפסח, הקערות מגעילין ברותחין בכלי [ראשון] לפי שפעמים אדם מכניס קערה לתוך רותחין לשאוב רוטב או בשר ממנה ופעמים שהופכה על המחבת כשמבשל בה דגים והרי שימושה בכלי ראשון ולהכי מגעילין בכלי ראשון, וכן הכפות של עץ ושל מתכות ושאר כלי מתכות כולן בעו כלי ראשון, וכלי מתכות בעו טבילה כדאמרי' בשילהי מס' ע"ז [ע"ה:] כלי מתכות אמורין בפרשת מדין, ואגב טבילת כלי מתכות הינהיגו העולם אף בכלי עץ ודברים המותרים ונהגו בהן איסור אי אתה מתירן. וכן כלי שמגעילין בו הנהיגו לטהרו מקודם ולא שצריך שכל דבר שטרוד לפלוט אינו בולע, וכיון שהינהיגו אין מפרישין אותם, דאי לא תימא הכי כיון שהכניס בה קערה אחת הרי פלטה חמץ ביורה כי הדר מכניס בה קערה אחרת קא בלעה פליטת הראשונה אלא ודאי לא בלעה כל זמן שטרודה לפלוט. והא דאמר בחולין בפרק כל הבשר [ק"ח:] כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור דמיבלע בלע החלב ומיפלט לא פליט וגבי קערה אמרינן דפלטי ולא בלעי, היינו טעמא דבשר רך וכי נפיל לרותח מכווץ כווץ ולא פליט וכי לא פליט בלע אבל הקערה לא כווצי ופלטי מיד, וכבר פרשתי למעלה [בסימן כ"ג] בזה פירוש מבואר. ושפודין של מתכות ואסכלא שאין מגעילין בכלי ראשון מלבנן באור ומטבילן, וסכינין שיכול להגעילן מגעילין בכלי ראשון ודיו כדפרישית.
<h2>דף לא:</h2>
וגוי שהרהין חמיצו קנאו ישראל כי ישראל קונה משכון של ישראל חבירו וכ"ש של גוי וחייב ישראל לבער, [ו]אם הוא מונח אצל הגוי לא קנאו ישראל ואין חייב לבער. וישראל שהרהין חמיצו אצל הגוי לא קנאו הגוי והוי חמיצו של ישראל וחייב לבער.
<h2>דף לה.</h2>
אין יוצאין ידי חובת מצה אלא מחמשת המינין והן חיטין ושעורין וכוסמין ושיבולת שועל (ושופין) ושיפון, וכן אין חייב משום חמץ אלא בשל ה' מינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות את שבא לידי חימוץ יוצא בו משום מצה, ושאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון, וה"ק רחמנא כל הבא לידי חימוץ לא תאכל חמץ אלא מצה.
<h2>דף לו.</h2>
ואין לשין את המצות ביין ושמן ודבש עם המים מפני שממהר להחמיץ כשהן עם המים אבל בלא מים מי פירות הן ואין מחמיצין חמץ גמור אלא חמץ נוקשה, ותנו רבנן [מנחות נ"ג:] מה שמחמץ במנחה אין מחמץ במי תפוחים משום ר' חנינא בן גמליאל [אמרו] מחמיצין ואמר התם כמאן [אזלא] הא דתנן (בפסחים) [בתרומות] פ"י [מ"ב] תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה אסור כמאן לימא רבי חנינא הוא ולא רבנן אפילו תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי, וקיימא לן דכל מי פירות אין מחמיצין חימוץ ברור ואין חייבין על חומצן כלל. והני מילי שאין לשין בשמן ויין בלילה הראשון דלחם עני בעינן אבל לשאר ימים שרי ומשמרן שלא יחמיצו. וגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ח] רבי יהושע בן לוי אומר כזית שאדם יוצא בו לילה ראשון צריך שלא יהא בו משקין יין ושמן ודבש רבי ירמיה אמר למצוה רבי יודה בן פזי אמר לעכב. ועבד ושפחה שלא טבלו אין לשין בלילה הראשון אותן של מצוה וכן גוי וחרש שוטה וקטן אפילו אפי להו גדול בן דעת.
<h2>דף לז.</h2>
ויוצאין במצה אפילו עבה עד טפח כלחם הפנים שהיא מצה ועוביו טפח ובלבד שיעשו זרוזין כלחם הפנים שהי' תיקונו בזריזים. ובמצה נא ובשיל ודלא בשיל שאין חוטין נמשכין ממנה אבל חוטין נמשכין בצק הוא ולא לחם דאין קרוי לחם אלא האפוי כדכתב ואפו עשר נשים לחמכם ובמצה כתב לחם עוני.
<h2>דף לז:</h2>
חם לתוך צונן [ע"ו.]. בשר חם שנפל לתוך חלב חם וכיוצא בהן דברי הכל אסור ותרווייהו דבלע ופליט. חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ואם החם למעלה (מחמין) [מחמם] את הצונן ובולע הצונן וגם פולט ואם צונן למעלה מקרר את החם ולא בלע [החם] ולא פליט (וגם מחמו שפולט), ופלוגתא דרב ושמואל [נראה לי] בששוין החם והצונן (נראה לי) אבל אם רבה אחד מהן הרבה גבר ומשערין בס'. ואי קשיא לך דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל תתאי גבר, ובפ' כל שעה [ל"ז.] אמרינן המעיסה ב"ש פוטרין מן החלה וב"ה מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין וב"ה פוטרין ואיזו הוא מעיסה ואיזו הוא חליטה מעיסה קמח ע"ג מוגלשין חליטה מוגלשין ע"ג קמח ואמרינן מאי שנא מעיסה ומ"ש חליטה ותירץ שמואל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו או בתרווייהו פטרי בית הלל או בתרווייהו מחייבי ולא שני לי' לשמואל בין עילאי לתתאי. תריץ הכא רותחין הן ולא שני ליה לשמואל בין נותן לתוך הרותחין בכלי בין שופך רותחין על הקמח מכלי ראשון דתרווייהו מבשלי, וכי אמר שמואל תתאי גבר בצונן וחם שאינו רותח ושמואל אמר תתאי גבר דאם החם למטה מחמם את הצונן ומבליעו דלא סגי ליה בקליפה ואם הצונן למטה מצנן את החם הנופל שאינו בולע מן הצונן בילוע גמור שיאסר כולו מיהו קליפה בעי מבחוץ וגם מצנן את החם שאינו פולט. וקיימא לן כשמואל דתתאי גבר דתניא כוותיה בשר חם שנפל לתוך חלב רותח או רותח לתוך רותח וכן צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח. והא דתנן צונן לתוך צונן וחם לתוך צונן דשרי ל"ש אלא שאינו מלוח או מלוח ונאכל מחמת מליחו, אבל מלוח שאינו נאכל מחמת מולחו הרי הוא כרותח דצלי והוי חם לתוך חם ואסור. ומדרב הונא ורבא דמפרשי טעמא דשמואל שמעינן נמי דהלכתא כוותיה דשמואל, דמפרשי טעמא דתתאי גבר שהיה צונן ולא בלע בר יונה וה"מ בר יונה חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי בלע ואסור ואפילו לית בה פילי אי מתובל אגב חורפי דתבלי בלע ואסור.
<h2>דף לט.</h2>
וירקות שאדם אוכל לשם מרור הם חזרת חסא לייטוגא בלע"ז, עולשין קרשפילא, חרחיבנא אצוא דדיקלא, מרור מררתא אמיר פגול בלע"ז יירמורא בלשון אשכנז. ומצוה בחסא יותר מבכולן דחסא רחמנא עלן ופרקינן, ואם אין לו חסא יקח אחד מן האחרים לשם מרור. ויוצאין בהן בעלין שבהן ובקלח שלהן אפילו הקלח יבש, אבל העלין לחין בעינן ולא יבשין אבל כמושין יוצאין בה.
<h2>דף לט:</h2>
ואין שורין את המורסן לתרנגולין בפסח ולא חולטין לפי שאין בקיאין בחליטה אבל מניחין להן סובין בזוית זו ומים בזוית אח[ר]ת ולא זה אצל זה שלא יוכשרו במים.
וקמח שנפל לתוכו דלף וטורד טיף אחר טיף אפילו כל היום טורד אינו בא לידי חימוץ, פסק בא לידי חימוץ אם לא אפאו מיד, וספק אם פסק אם לאו אזלינן לחומרא.
<h2>דף מ.</h2>
וחומץ שנמצא חיטה בפסח כשר דמי פירות אינן מחמיצין. והא דתנן חומץ האדומי ואמרינן [מ"ב:] דמנחי ביה שערי, מיירי שנתחמצו השעורים ע"י מים ואחר כך נתנן בחומץ דאי מתחילה נתנן בחומץ לא היה מחמיץ דהא בחיטין מבוקעין אמרינן שורן בחומץ והחומץ צומתן וכל שכן אין מבוקעין והוא הדין מכל יין ושמן ודבש. [ויש אומרים] נהי דאין מחמיצין חימוץ גמור אבל נוקשה הוי ואסור. ודבש של גוים אין מחזיקין בו לומר קמח יש בו, אבל ודאי אי חזינן ביה קמח צריך לבערו או להניחו לאחר הפסח אבל לבשלן קודם לצורך הפסח אסור כי בנותנם עליו מים יתחמץ. והכי מוכח בירושלמי ואלו עוברין בפסח וכו' אמר ר' מנא וכולהו על ידי מוי.
ובעו החיטין מתחילת קציר שימור למצות שלא יוכשרו ויחמיצו וכ"ש הקמח והסלת כדאמר רבא להני דמהפכי כיפי הם העומדים בקציר הפיכו ותשמרו אותם שלא יוכשרו במים לשם מצה. ואנן שאין לנו עומרין כל אחד משתבא לידו החיטה צריכה שימור. ואוהבי מצוה משעת קציר יקחו וישימו לכך לשם מצה וישמרו לכך, ושמעתי שכן היו עושין הראשונים, וה"מ לאשר תשיג ידו אבל לאין נכון לו יקח רק לשם מצה של לילה הראשון שהיא חובה וישמור, דאמר רב הונא הקמחים והבציקות של גוים שלא החמיצו אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה שנעשית ע"י ישראל בשמירה באחרונה שתהא טעם מצה כשירה בפיו.
<h2>דף מא.</h2>
ומצה אפוייה שבישלה כמו שעושין מאכל שלקוק וגם לתינוקת מאכל פרפיל אינו בא לידי חימוץ ושרי. ויש שאין רוצין להשרות המצה בלילה הראשון במרק כי ראו אבותיהן שכן עשו וסבורין דמשום שלא תחמיץ עושין, ולא היא, לא הינהיגו כן אלא משום שיהא טעם מצה בפיהם כל לילה הראשון. ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל, שלא יעשו גם מקמח, וטוב הוא לאסור זה מפני זה.
<h2>דף מב.</h2>
ואין לשין בחמה לפי שמחממתן ומחמצתן ולא בחמי חמה וכ"ש בחמי האור, אלא במים השאובין מבערב ולנו בלילה וניצטננו. ולא במים הגרופין ונמשכין מן הנהר לפי שעה שאין צוננין, כמו [שופטים ה'] נחל קישון גרפם. ונהגו אבותינו לשאוב אותם אחר שקיעת החמה שלא יהיו חמי חמה ומנהגם תורה. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור כל הפת כלומר לא תניח את הפת ותעסוק בדבר אחר עד שתדביקהו בתנור. ואם עברה ולשה בחמין או בחמי חמה או בחמי האור הפת אסור כרב אשי דהוא בתראי.
<h2>דף מב:</h2>
וחומץ שנמצא חיטה בפסח כשר [מ'.] דמי פירות אינן מחמיצין. והא דתנן חומץ האדומי ואמרינן [מ"ב:] דמנחי ביה שערי, מיירי שנתחמצו השעורים ע"י מים ואחר כך נתנן בחומץ דאי מתחילה נתנן בחומץ לא היה מחמיץ דהא בחיטין מבוקעין אמרינן שורן בחומץ והחומץ צומתן וכל שכן אין מבוקעין והוא הדין מכל יין ושמן ודבש. [ויש אומרים] נהי דאין מחמיצין חימוץ גמור אבל נוקשה הוי ואסור. ודבש של גוים אין מחזיקין בו לומר קמח יש בו, אבל ודאי אי חזינן ביה קמח צריך לבערו או להניחו לאחר הפסח אבל לבשלן קודם לצורך הפסח אסור כי בנותנם עליו מים יתחמץ. והכי מוכח בירושלמי ואלו עוברין בפסח וכו' אמר ר' מנא וכולהו על ידי מוי.
<h2>דף מג:</h2>
ונשים חייבות באכילת מצה ומרור לילה הראשון אע"ג דמצות עשה שהזמן גרמה הוא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים הואיל וישנן בבל תאכל חמץ דמצות [לא ת]עשה נשים חייבות ישנן בקום אכול מצה, ומרור איתקש למצה דכתיב על מצות ומרורים. ועבדים כי נשים דכל שהאשה חייבת עבד חייב.
<h2>דף מה.</h2>
ואע"פ שמבטל אדם חמץ בלבו צריך לחפש אחריו ולבערו מן הבית בכל מקום שהוא, ולפיכך נהגו הראשונים לרחוץ את הקתדראות והספסלין והשלחנות שמא (ידבק) [נדבק] בהן חמץ וגם התיבות שאם ישאר בהן משהו חמץ שלא יתערב במאכלו בפסח במינו ושלא במינו ויאסרהו. והא דתנן בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם אין כזית בטל במיעוטו, ה"מ דלא בעי לאישתמושי בעריבה בפסח וגם הבצק הוא במקום העשוי לחזק העריבה אז בטל אבל אי בעי לאשתמושי בה אע"ג דעשוי לחזק וחשוב כעריבה צריך לבער משום (דלא) [דלמא] איערב ליה בהדי דההיא דמשתמש ביה ויאסר. ואי בעי למילש ביה בפסח צריך להגעילו בשפיכת רותחין עליה שהרי נשתמש בה חמין כשלשו בה חמץ.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב קבא מלוגנאי לפיסחא וכן לחלה. ואותו קב שיעורו מ"ג בצים וחומש ביצה שהן שיעור עשירית האיפה של מדבר, ופחות מיכן לא ילוש בפסח שלא להפקיע מחלה דלא סבר רב כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן. ואמר רב יוסף בני ביתו נהגו למיפא קפיזא כלומר ללוש פחות מקבא מלוגנאי בפסח משום שמירת חמץ ועבדינן כר' אליעזר לענין חלה דסבר רב יוסף כרביה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר. ואינהו דתנורי שלהן היו קטנים היה להן מדה ללוש מעט מעט ולאפות מעט מעט מיד שאם לא יכנס בתנור היה מחמיץ. ואם כן למה אנו מודדין, משום מדידת עומר המדבר וגם שתטול חלתה בעין יפה דשיעור חלה אחד מכ"ד, ועוד דתנן אמר רבי עקיבא לא כל התנורין שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן שלא יחמיץ, הלכך מוטב שתלוש ד' וה' עומרין יחד ותעסוק בהו ולא תגביה ידה מהן, משתלוש אחת [ו]תניחה ותעסוק בשנית וגם בשלישית ועד שלא תלוש ו' מידות או יותר מתחמצות הראשונות, וכן הורה רבינו רבי יצחק בר' יהודה מ"כ. ויאה וכשר ללוש אותן של מצוה עומר לבד באחרונה (לבד) סמוך לנתינתו בתנור כדי לקרב אפייתן דבעי שימור טפי. ונראה לי שאם אבדו אחת מן השלש של מצוה שיקח אחת מן האחרות במקומה שכולם שמורות לשם מצות. ומצאתי בתשו' הגאונים עומר לבד עומר לבד לכל ימי הפסח כדי שלא יבוא לידי חימוץ, וכיון דתלו טעמא משום חימוץ, לדידן ללוש טפי שפיר יחד משום חימוץ. ואין אופין מצות של מצוה מערב יום טוב הראשון ללילי יום טוב שני משום דחביבה מצוה בשעתה כדאמר (בשתי הלחם בעצרת) במס' מנחות [ע"ב.]. וכי אפינן להו בלילי יום טוב שני מודדין בעומר כדי ליטול חלה וגם מפרישין ממנה חלת האור ואופין אותה ביום טוב שני, אם יש כהן קטן בעיר שלא ראה קרי או קטנה שלא פירסה נדה דחזיא לה אכלה לה אי לא אכלה לה שורפין אותה לאחר יום טוב כאשר פירשתי בזה הספר במקום אחר [בסי' נ"ד], ומצאתי לי סעד במקום א' בפר"ח. והכהנים חייבין בחלה להפרישה ולאוכלה, שאם לא יפריש היה אסור לזרים לאכול על שלחן שלהם וגם הם עצמם אם טומאה יצאה מגופם ולא טבלו, ואם הפרישו חלת האור אין צריכין לחלת כהן. ומי ששכח ולא הפריש חלה מן העיסה בין בחול בין ביום טוב מצרף הלחם בסל ויקח ממנו ככר אחד, ואם יש כהן קטן או קטנה יאכלנה ואם לאו ישרפנו בחול.
<h2>דף מט.</h2>
וי"ד שחל להיות בשבת בודקין לפני השבת ומבערין בזמנו בשבת מה שמשייר ממאכלו שיפזר לרוח כר' אליעזר בן צדוק דאמר חולין מבערין בשבת.
<h2>דף נ:</h2>
בירושלמי [פ"ד ה"א] כל הדברים תלו אותן במנהג, נשיא דנהיגי דלא למיעבד עובדא בריש ירחא מנהג, (נראה) דלא למעבד באפוקי שבתא עד דתיתפני סידרא [מנהג], ובשני ובחמישי עד דתיתפני תעניתא [מנהג].
<h2>דף נא.</h2>
עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו (ואמו) [וחמיו] ובעל אמו ובעל אחותו ורבו ואם רבו צריך לו מותר. ירושלמי אמר ר' אלעזר בשם רבי יוחנן כל אדם שאין יודע בדבר שהוא מותר (וטועם) [וטועה] בו באיסור נשאל ומתירין [לו], וכל דבר שיודע שמותר ונוהג נשאל ואין מתירין לו. אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני ראיתי את ר' יוחנן דאכל דאייתרא כדיי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפניי ושלא בפניי. מצאתי בפר"ח מכלל שהבא מכח אחר שראה מי שעשה מעשה אע"פ שהוא עושה כמותו אין סומכין עליו לא בפניו ולא שלא בפניו.
<h2>דף עד.</h2>
אמר רבא [האי מולייתא שריא אף אם] הכבש נמלח(ו) נמי מליחת [קדירה] מבחוץ וצלאן שרי כבולעו כך פולטו, כשם שבולע העוף או הכבש את דם הבשר המילאוי מבפנים כך פולט אותו ע"י האור מבחוץ שהאור שואב כל הדם לחוץ. ודוקא בצלייה קאמר רבא דהא בענין פסח מייתי לה, אבל בבישול לא. וה"מ שלא נמלח המילאוי מליחת קדירה, אבל נמלח ושהה עד שלא מילא בו כשיעור מליחה והודח מן הדם ומילא בו אפילו בבישול שרי דהא לקדירה שרי בשר המילוי. ועופות ובשר שנמלחו והודחו ושהו כשיעור מליחה ועשו מהן מלייתות שקורין פשטידא בלע"ז בין סמידתא בין חיווריתא בין אסמיק הפת בין לא אסמיק שרי דאפילו לקדירה שפיר דמי. לא מלחה או מלחה ולא שהה או שהה ולא הודח ועשו ממנו מלייתא, בסמידא שהוא סולת נקי אע"ג דאסמיק הפת שרי דסמידא הופרר לשון פירורין כבולעו כך פולטו ושרי, בחיוורתא (דקדיר) [דשריר] כלומר בציקו קשה ואינו ממהר לפלוט אי זיג הפת שרי דהא פלט ואי אסמיק אסור.
<h2>דף עו.</h2>
חם לתוך צונן. בשר חם שנפל לתוך חלב חם וכיוצא בהן דברי הכל אסור ותרווייהו דבלע ופליט. חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ואם החם למעלה (מחמין) [מחמם] את הצונן ובולע הצונן וגם פולט ואם צונן למעלה מקרר את החם ולא בלע [החם] ולא פליט (וגם מחמו שפולט), ופלוגתא דרב ושמואל [נראה לי] בששוין החם והצונן (נראה לי) אבל אם רבה אחד מהן הרבה גבר ומשערין בס'. ואי קשיא לך דשמואל אדשמואל דהכא אמר שמואל תתאי גבר, ובפ' כל שעה [ל"ז.] אמרינן המעיסה ב"ש פוטרין מן החלה וב"ה מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין וב"ה פוטרין ואיזו הוא מעיסה ואיזו הוא חליטה מעיסה קמח ע"ג מוגלשין חליטה מוגלשין ע"ג קמח ואמרינן מאי שנא מעיסה ומ"ש חליטה ותירץ שמואל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו או בתרווייהו פטרי בית הלל או בתרווייהו מחייבי ולא שני לי' לשמואל בין עילאי לתתאי. תריץ הכא רותחין הן ולא שני ליה לשמואל בין נותן לתוך הרותחין בכלי בין שופך רותחין על הקמח מכלי ראשון דתרווייהו מבשלי, וכי אמר שמואל תתאי גבר בצונן וחם שאינו רותח ושמואל אמר תתאי גבר דאם החם למטה מחמם את הצונן ומבליעו דלא סגי ליה בקליפה ואם הצונן למטה מצנן את החם הנופל שאינו בולע מן הצונן בילוע גמור שיאסר כולו מיהו קליפה בעי מבחוץ וגם מצנן את החם שאינו פולט. וקיימא לן כשמואל דתתאי גבר דתניא כוותיה בשר חם שנפל לתוך חלב רותח או רותח לתוך רותח וכן צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח. והא דתנן צונן לתוך צונן וחם לתוך צונן דשרי ל"ש אלא שאינו מלוח או מלוח ונאכל מחמת מליחו, אבל מלוח שאינו נאכל מחמת מולחו הרי הוא כרותח דצלי והוי חם לתוך חם ואסור. ומדרב הונא ורבא דמפרשי טעמא דשמואל שמעינן נמי דהלכתא כוותיה דשמואל, דמפרשי טעמא דתתאי גבר שהיה צונן ולא בלע בר יונה וה"מ בר יונה חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי בלע ואסור ואפילו לית בה פילי אי מתובל אגב חורפי דתבלי בלע ואסור.
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה אוקמינן אפי' לר' יוסי דאמר ערבי שבתות וימים טובים אוכל עד שתחשך, בערב הפסח מודה משום חיובא דמצה אסור לאכול. והא דאמר ר' יוסי ער"ש ויו"ט אוכל והולך עד שתחשך ואין מפסיקין אלא גומרין סעודתן ומזמנין ואח"כ מקדשין, אין הלכה כמותו ולא כר' יהודה דאמר מפסיקין ועוקרין השלחן ומקדשין, אלא פורס מפה על השלחן ומקדש, וכן הלכה דאמר רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פרס מפה וקידש. מיכן נהגו לפרוס מפה בע"ש על הלחם שעל השלחן.
<h2>דף ק:</h2>
ואותן בני אדם שקידשו בבהכ"נ אמר רב ידי קידוש יצאו שאין צריכין לחזור ולקדש בביתם, אבל ידי יין לא יצאו וצריכין לברך בורא ברי הגפן בביתם. ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו וצריכין לקדש בביתם ולברך על היין. וקיי"ל בהא כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה, ואפילו ממקום למקום בחד ביתא דאמרינן רב הונא קידש בעא למיכל איתעקרא שרגא מקמיה עיילוה למאניה לבי גנניה דרבה בריה וקדיש ואכל וכתב [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג במקום קריאה דהוא קידוש תהא עונג סעודה.
<h2>דף קא:</h2>
והא דא"ר חסדא שינוי מקום שצריך לברך ברכה אחרת לא אמרינן אלא בפירות ויין ומיני תרגימא שאין טעונין ברכת הזן לאחריהן במקומן אבל מין דגן שטעון ברכת הזן לאחריהן במקומן ואם הלך למקום אחר וטעם שם אין צריך לברך מ"ט לקבעיה הדר, ליתא לדרב חסדא דסלקא בקושיא, ואע"ג דאוקמינן כר' יהודה שינויא הוא ולא סמכינן עלה, ועבדינן כרב ששת דאמר אחד מיני תרגימא ויין ופירות ואחד מין דגן צריך לברך בשינוי מקום דהוא מחמיר, ורבי יוחנן דאמר שינוי מקום אין צריך לברך איתותב ונידחו דבריו.
<h2>דף קב:</h2>
ואין אומרים ב' קדושות על כוס אחד כגון קידוש וברכת המזון. ולהכי קרי להו ב' קדושות שאחת לפני המזון ואחת לאחריו, אבל קידוש שבת ויו"ט או קידוש יו"ט והבדלה ששניהם לפני המזון הוו קדושה אחת ואומרין. והלכתא כרבא דאמר [ק"ג.] יקנה"ז, יש אומרים בלא הדס וי"א אין נר בלא הדס, ובמסכת יו"ט [ל"ג.] אפרשנו.
<h2>דף קג:</h2>
והלכתא כרב ייבא דאמר כיון דאמר הבו לבריך ברכת המזון אסח דעתיה מן השתייה ואסור לשתות בלא ברכת היין. והלכתא כמר זוטרא דמברך בפה"ג אכסא קמא ואכסא דברכת המזון, וכל הכוסות שבתוך הסעודה אין צריכין ברכה. אבל נמלך דשתה ואינו רוצה לשתות יותר ושוב מפצירין בו לשתות עוד או מעצמו נמלך צריך לברך על כל כוס וכוס כאמימר.
<h2>דף קד.</h2>
והלכתא כשמואל דאמר כל הברכות צריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן, ולהכי ביו"ט שחל להיות אחר השבת דחתימתו בין קודש לקודש, אמרינן בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת, ודהוה ליה לסיים [תיכף] המבדיל בין קודש לקודש ומה שאנו אומרים הבדלת וקדשת את עמך בקדושתך לאו מעין חתימה היא ולא מעין פתיחה, ונ"ל דאגב שיטא דתפילה דהתם איתיה ומיתקן למימר, סרכו בזה נמי ואמרו בהבדלה, ומצאתי בסדר דרב עמרם גאון ההבדלה כמו שאנו אומרים אותה וכיון דהכי וודאי הכי אותביה. והכי פירוש ההבדלה, המבדיל בין קודש לחול כדכתב [ויקרא י'] בין הקודש ובין החול, ובין אור לחושך ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, ובין ישראל לעמים ואבדיל אתכם מן העמים [ויקרא כ'], ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אין כתב בהן הבדלה אלא מעין חתימה סמוך לחתימה שהוא המבדיל בין קודש לחול הוא כי ששת ימי המעשה חול הן ושביעי הוא קודש. וביו"ט שחל אחר השבת שצריך לחתום בין קודש לקודש כי שניהם קודש הם שבת ויו"ט, לא הוה בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה שכולה קדוש, הילכך תיקנו בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת ופירושו כי קדושת שבת חמורה שהקב"ה קידשה בעצמו וי"ט ישראל מקדשי כדכתב אשר תקראו אותם במועדם, ואמרינן ביש נוחלין [קכ"א.] מועדי י"י צריכין קידוש ב"ד ואין שבת צריכה קידוש ב"ד כי כבר נתקדשה מבראשית כדמפרש ואזיל, את יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת כלומר מששת ימי בראשית דכתב ויקדש אותו, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך כדכתב [ויקרא כ"א] כי קדוש אני מקדשכם ומה הקב"ה קידש השבת אף ישראל מקדשין המועדים וזה המבדיל בין קודש לקודש בין קודש שקידש הוא בעצמו לקודש שישראל מקדשין שקודש שישראל מקדשין מותר באוכל נפש. אבל למ"ד מעין פתיחה סמוך לחתימה לא אמרינן בין קדושת שבת לקדושת יו"ט וכו' אלא בין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה שהוא מעין פתיחה נמי כי ימי המעשה חול הן ומסיים המבדיל בין קודש לקודש, והיינו דאמר מה איכא בין מ"ד מעין חתימה למ"ד מעין פתיחה איכא בינייהו יו"ט שחל אחר השבת למ"ד מעין חתימה בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט וכו'.
<h2>דף קה.</h2>
ולשתות יין ושכר במוצ"ש קודם שיבדיל אסור אבל מים שרי דהא בי רב אשי לא קפדי אמיא. והמבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס. וברכת המזון טעונה כוס וחובה היא על האדם כמו קידוש והבדלה. וכוס של ברכה צריך שיעור רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה. וצריך לשטוף הכוס קודם שימזוג לברכה (ואילמלא) [ומלא] וכו' פירשתי לעיל בהילכות מסכת ברכות [סימן קפ"ז].
<h2>דף קו:</h2>
ומקדש על הפת אם הפת חביב עליו שהוא רעב. ומקדשין ומבדילין על השכר [ק"ז.] אם הוא חמר מדינה אם אין היין מצוי ומיהו קידוש על הפת טפי עדיף. ומקדשין על היין ביום השבת קידושא רבה והוא ב"פ הגפן. ומקדש ומבדיל ואח"כ יטול ידיו ואם נטל לא יקדש ולא יבדיל. ואין אומר הבא כוס לברכה אלא על היין ולא אמרן אלא דלא קבע לסעודתיה עליה דשכר אבל קבע אומר.
<h2>דף קז:</h2>
וערבי פסחים לא יאכל אדם משעה (שמינית) [עשירית] כדי שירעב למצה אבל אם רוצה לאכול כיסנין וירקות אוכל. רבא הוי שתי חמרא טובא במעלי פסחא ולא היה אוכל כי היכי דניגרריה לליביה ונכפין למצה, יש מפרשין בי"ד ואני אומר בלילה הראשון בשתי כוסות הראשונות קודם אכילה.
<h2>דף קח.</h2>
ואינו יוצא ידי מצה אלא באוכלה בהיסיבה על השלחן. וכן ד' כוסות צריכין הסיבה, אבל מרור אין צריך הסיבה. והם היו נוהגין לישב על המיטות ולהסב בהסיבת שמאל אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין אנו כדרך הסיבתינו ואין לנטות ימין ושמאל. ונשים בעו הסיבה. וחייבין באכילה מצה דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וחייבין בד' כוסות שאף הן היו באותו נס דגאולה, וד' כוסות כנגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי.
<h2>דף קח:</h2>
שתאן לד' כוסות בבת אחת שנתן ד' רביעית לתוך כוס אחד ושתהו לא יצא. ושיעור כל כוס רביעית הלוג ביצה ומחצה יין ומזוג ולא חי נמצאו כל ד' כוסות רביעית יין חי ונותן עליו ג' רביעית מים הרי ד' רביעית לד' כוסות. וצריך שישתה כל הכוס או רובו. וכל השיעורין הללו להם נאמרו שהיו רגילין לשתות בכוסות קטנים וכל אחד שותה כוסו כמו שרגילין אנשי רוסיא וגם יין שלהם חזק ומסוכן לשתות בלא מזיגה על חד תלתא מים ואי לא מזיג ליה הוה משכר טפי ולא הוי שתייתו בדרך חירות, אבל אנו שהיין שלנו אינו משכר אפילו בד' רביעיות אין צריך למוזגו, וגם כוסות שלנו גדולים ואינו צריך לשתות רובו של כוסות אלא מכיון ששתה מכל כוס רביעית או רובו של רביעית דיו. ואם לא שתה רביעית או רובו לא יצא. ושיעור רביעית ביצה ומחצה כי הלוג ו' בצים.
<h2>דף קט.</h2>
ולתינוקות נותנין כוסות כדי שיתמהו וישאלו מה נשתנה ומחלקין לתינוקות קליות ואגוזים כדי שישאלו. קליות פירי, ונ"ל שהן כעין אגוזים והם אותן הגדילין על עצי ארזים ואוכלין אותן חזירין וגם בני אדם ומשחקין בהן התינוקות, ואינו מלשון לחם קלי וכרמל, דהא מין דגן אסור לפני העומר, וכן שהוא לשון פירי כעין אגוז. וממהרים לאכל מצה בערב הפסח כדי שלא ישנו התינוקות וישאלו.
אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבע[ים] וחצי אצבע וחומש אצבע. ובירושלמי [כאן סוף הלכה א'] אצבעים על אצבעים ברום אצבעים חסר שתות כאשר יסד הקלירי באז ראית(י) [פ' שקלים] על גובה חסר שתות מאצבעים. ורואה אני כי הירושלמי חשבונו באמה של ה' טפחים ומחשב אצבעים לפי אמה של ה' טפחים שכל אצבע חסר שתות מאצבע של אמה של ו' טפחים, לפיכך הוסיף תלמוד שלנו ששה שתותין על חשבונו כדי ליתן לכל אצבע שתות שיהו האצבעים לפי חשבון ו' טפחים באמה, וכיצד שתות מאצבעים הם ב' שתותין וחצי אצבע הוא קרוב (לב') [לג'] שתותין משהו פחות הרי ה' שתותין משהו פחות וחומש אצבע הוא משהו יותר משתות הרי ו' שתותין חלקם ותן לכל אצבע שתות ויהיו האצבעות לפי חשבון אמה של ו' טפחים, ולקצר החשבון הירושלמי מחסר ב' שתותי אצבע וחצי אצבע וחומש אצבע שהוא אצבע של ו' שתותין ופוחת (א)שתות מו' אצבעות ומה שחומש יתר על שתות הוא פחותה לחצי אצבע שעל הו' אצבעים.
<h2>דף קיד.</h2>
והיכא דצריך לקדושי בתרי בתי ולאפוקינהו ידי חובתן, ליזל בתחילה לההוא ביתא דבעי לאפוקינהו וליקדש להו וישתו אינהו ולא לישתי הוא, דהא דאמר [לעיל ק"ה:] המברך צריך שיטעום לאו במברך לחודיה קאמר אלא אפילו אי טעם ליה אחר סגי בהכי, כדאמר (לעיל) בפרק בכל מערבין [מ':] ליתביה לינוקא אתי למיסרך טעמא דאתי למיסרך הא לאו הכי סגי בטעימת התינוק ה"נ כי טעמו אינון סגי, לכן המוציא ועל אכילת מצה וכל הברכות איהו מברך וטעמו אינון ואומר להן האגדה, וכד מטו לסעוד, אזיל הוא לביתיה ואפיק נפשיה ובני ביתיה וסעיד, ולא יברך על מזונו עד דאזיל להתם ומברך להו ברכת המזון על כוס שלישי, והלל וברכת השיר וכו' על כוס רביעי, ולא אישתי הוא מן הכוסות הללו דאי שתי לא מצי הדר לקיבעיה דאמר מר בין שלישי לרביעי לא יאכל ולא ישתה, ובתר הדר ליקבעיה לביתו ויברך על מזונו כוס שלישי וישתה ועל כוס רביעי גומר ההלל וכו', וכן יעשה אפילו בי' בתים. ואני מצאתי בסדר רב עמרם גאון דאם בני אותן הבתים אין יודעין לברך ברכת המזון לעצמן לא מצי לקדש להו ולאפוקינהו, דאי דמברך להו על המזון תו לא מצי טעים בביתיה ברכת מזונו דאמר מר בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואם יודעין ברכת המזון יש תקנה שמקדש להם (וטועם) [וטועמין] ומברך להם כל הברכות המוציא ואכילת מצה ואכילת מרור (וטועם) [וטועמין] וכן יעשה אפילו בי' בתים, והולך לביתו ומוציא עצמו וסועד, וחוזר לביתם ויברכו הם עצמן על מזונם והוא יגמור להם ההלל על כוס רביעי, וחוזר לביתו ומברך על מזונו בכוס שלישי ויגמור ההלל על כוס רביעי.
וגם מצאתי בסדרו [א"ה בסדר רב עמרם גאון] שאם רוצה לשתות אחר ד' כוסות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול וחותם ביהללוך, שכך אמרו חכמים תניא [קי"ח.] חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון ויש אומרים י"י רועי לא אחסר. וכן אמר מר רב שלום גאון ד' כוסות חובה חמישי רשות ואם רצה שותה ואומר עליו הלל הגדול.
מזגו לו כוס ראשון מברך בפה"ג ואח"כ יקדש היום כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם כב"ה, ואח"כ שהחיינו. ושעשה ניסים לא יברך כי אומרו בסוף ההגדה. ואחר ששתה יברך על הגפן ועל פרי הגפן כי כל כוס וכוס מצוה באפי נפשיה הוא.
ויקח החסא ויברך עליו על אכילת מרור ומטבל בחרוסת ואוכל ממנה כזית וכן לכל א' כזית, ואם אין לו חסא יקח עולשין או משאר שכתבתי למעלה [ל"ט.]. ואם אין לו אלא ירק אחד מברך עליו בטיבול ראשון פרי האדמה ועל אכילת מרור ויאכל, ובטיבול שני אוכל בלא ברכה דקי"ל כרב חסדא. וכיון שאכל כבר מרור למה צריך לחזור ולאכול, משום לקיים על מצות ומרורים מצה והדר מרור. ושני טיבולין שאנו עושין כדי שיתמהו התינוקות וישאלו מה נשתנה, כי כשרואין שמטבל לפני ברכת המוציא ידע שיטבל עוד כי אין מנהג לאכול קודם המוציא ואחריו. ולא יאמר אדם באגדה אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת דמה חיובא יש לתינוקות, אלא כך יאמר אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. ואח"כ יקח מצה ומרור שהוא חסא, או שאר ירקות אם אין חסא, וכורך יחד מזה זית ומזה זית ואוכל בלא טיבול וברכה זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור יחד ואוכל ויתן לכל אחד. ולפי שנחלקו בדבר זה הלל וחכמים שחכמים אומרים מצה בפני עצמה ופסח בפני עצמו, ולא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כחכמים, עבדינן כתרווייהו, אכלינן כל חד לחודיה ומברכין אכל חד כחכמים והדר ביחד כהלל בלא ברכה דכיון דמספקא לן הלכתא כמאן שפיר דניברך אכל חד מדנבריך אכולהו בהדדי. וטבול חרוסת משום קפא, תולעת, דתניא בתרומות האוכל תולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק ואת היבחושין שבחומץ (ושכח) מותר סיננן במסננת אסור. וצריך לשקע הירק בחרוסת להמית הקפא. ותיקון החרוסת בפירות כגון תפוחים ואגוזים ותבלין וקינמון וכיוצא בו ומיני ירקות כגון מרטך וחסא. וצריך להקוייה חמוץ זכר לתפוח שהוא חמוץ דכתב תחת התפוח עוררתיך וצריך לסמוכיה זכר לטיט שעשו בו הלבנים והתבלין זכר לתבן שבטיט. ואחר גמר סעודתו יאכל מחצי מצה הפרוסה שהניח תחת המפה אפיקומן כלומר אפיק ונים שלא יאכל אחריו כלום כדי שיפטר מן הסעודה וטעם מצה בפיו זכר לפסח שהיה נאכל על השובע ונפטר בטעם פסח בפיו. ואם שכח ולא אכלו עד לאחר המזון ונזכר, על זה קאמר מעוות לא יוכל לתקון, כי בין [כוס] ג' לד' לא יאכל ולא ישתה דהכי איתקן, ועוד דנסמוך על טעם המצות שאכל כי כולן שמורות למצוה הן. מזגו לו כוס ג' [קי"ז:] ויברך על מזונו כי ד' כוסות תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד ליעבד בה חדא מצוה. ד' גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר יהללוך ה' אלקינו כל מעשיך ונשמת כל חי, והלל הגדול, ולמה נקרא שמו הלל הגדול לפי שיש בו גדולתו של הקב"ה נותן לחם לכל בשר שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזון לכל בריותיו.
ונוטל ידיו לטיבול הראשון. הביאו לפניו השלחן שעליו קערה ובה ב' תבשילין בשר וביצה או דג וביצה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה הבאה עם הפסח. ואי אית ליה ירק אחר לבר מחסא מברך על הירק פרי האדמה וטובל בחרוסת ואכיל ליה ויהיב לכל אחד כזית, ועל החרוסת לא יברך כי הירקות עיקר וברכת העיקר פוטר את הטפל. ופורס את המצה הראשונה לשנים [קט"ו:], ומניח חציה תחת המפה עד לאחר הסעודה ואוכלה אפיקומן זכר לפסח שהוא נאכל אחר החגיגה כדי שיסתלק מן הסעודה וטעם פסח בפיו א"כ טעם מצה בפיו באחרונה, וחצי המצה הפרוסה מניח בין שתי השלימות ויניחם בתוך הקערה שבה הירקות ושני בישולין. ומוציא הבשר מן הקערה ומגביה ויאמר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין, ומה שאומרין בלשון ארמית [כך] איתקן שהיו מדברין בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות וישאלו. ולא תיקנו לומר ייתי ויפסח עד שחזרו מגלות בבל ועשו פסח, לפיכך אינו ראוי לאומרו גם עתה אלא יאמר כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך השתא הכא וכו'. וי"ל שגם בבבל היו אומרים ייתי ויפסח, והכי פירושא כל דכפין למצה שלא אכל עדיין ממנה ייתי ויסב ויכול מצה בהסיבה שכן מצותה בברכתי שאברך עליה על אכילת מצה, וכל דצריך לאכול אפיקומן שהוא זכר לפסח ייתי ויפסח כלומר עושה למצות אפיקומן כדין הפסח שהיה נאכל באחרונה, ולבני ביתו הסמוכין עליו אומר כן ולא לכל אדם שהרי ביתו סגור ומוסגר ושארית ישראל לא ידברו כזב. וכאן הבן שואל [קט"ז.] מה נשתנה או אשתו שואלתו, ואם אין שואלת יאמר הוא בעצמו מה נשתנה. ומוזג כוס שני ואומרין עליו כל האגדה, וכשיגיע למצה זו יגביהנה וכן למרור זה, וכשמסיים מברך בפה"ג ושותה ויברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן וכו'. אע"פ שנטל ידיו לטיבול ראשון כשברך פרי האדמה לפני האגדה, יטול ידיו לטיבול שני כי הסיח דעתו מנטילה ראשונה באומרו האגדה כי ידים עסקניות הן ושמא נגע בטינוף. הגיע לפרפרת הפת פירוש עת אכילה, ויקח השלש מצות של מצוה (וכפרוסה) [ופרוסה] שבין שתי השלימות, והשלימה משום לחם משנה דכתב בשבת שחייב אדם לבצוע על ב' ככרות וכן ביו"ט, והפרוסה משום לחם עוני דמה דרכו של עני בפרוסה אף הלילה בפרוסה, ומשום הכי נהגו לעשות ג' של מצוה ולא ב' ולא ד'.
<h2>דף קיח.</h2>
וגם מצאתי בסדרו [א"ה בסדר רב עמרם גאון] שאם רוצה לשתות אחר ד' כוסות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול וחותם ביהללוך, שכך אמרו חכמים תניא [קי"ח.] חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון ויש אומרים י"י רועי לא אחסר. וכן אמר מר רב שלום גאון ד' כוסות חובה חמישי רשות ואם רצה שותה ואומר עליו הלל הגדול.
<h2>דף קכ.</h2>
ישנו מקצתן שניתנמנו יאכלו אפיקומן אפילו המתנמנים, ניתנמנו כולם לא יאכלו לפי שהסיחו דעתם מן הסעודה.
<h2>דף קכ:</h2>
ומצה בזמן הזה בלילה הא' אחר חצות, לדברי ראב"ע לא יצא ידי אכילת מצה והכי הילכתא דהא איתקש מצה לפסח, ואע"ג דר' עקיבא פליג אר' אליעזר, כיון דסתם מתניתין כראב"ע דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים דהוי נותר הלכתא כראב"ע, וכיון דאין זמן אכילת פסח אחר חצות דנותר הוא, מצה נמי לאו זמנה אחר חצות.
